<h1>חוקות הדיינים סימן צ'</h1>
<h2>דף מז:</h2>
בחנוני על פנקסו נשבע ונוטל כיצד לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתיים דינרין ובע"ה אומר איני יודע דזה ודאי נשבע שבועת היסת שאינו יודע ונפטר דבזה ודאי לא תקנו חז"ל שישבע החנוני ונוטל אלא כשא"ל בע"ה תן לבני סאתים חטים ולפועל בסלע מעות והחנוני אומר נתתי והפועלים אומרי' לא נטלנו כיון שהחנוני יש לו טענה חזקה שיכול לומר לו אני עשיתי שליחותך כאשר צויתני ומה היה לי לעשות כיון שלא אמרת לי אל תתנם להם אלא בפני עדים והפועלים ג"כ יש להם טענה חזקה שהרי נתחייב בע"ה בשכרם לעשות מלאכתו והוא אינו יודע אם נפרע אם לאו הלכך שניהם נשבעין ונוטלין מבע"ה. כיצד החנוני נשבע בנק"ח שנתן השכירות לפועלים ונוטל מבע"ה כל מה שטוען שנתן להם והפועלים נשבעים במעמד החנוני שלא נטלו מן החנו[נ]י כלום, וכן החנוני נשבע במעמד הפועלים שנתן להם השכירות כדי שיתביישו זה מזה וכן בכל כיוצא בזה, והטעם דהחנוני נשבע ונוטל מפני שהחנוני הוא רגיל לתת לבעל הבית מן החנות כל מה שירצה בתורת הלואה ומקיפו עד שיתקבץ הכל ופורע לו בע"ה ביחד, לפיכך אם מת החנוני נוטלים הפועלים מבע"ה שכירותם בלי שבועה מן הטעם שכתבנו, ואם החנוני אומר אתה אמרת תן לזה כך וכך מעות או שאומר אתה אמרת לי אם יבא פלוני תן לו כך וכך ובע"ה אומר לא אמרתי לך בע"ה נשבע שבועה ופטור והחנוני עושה דין עם אותו פלוני שנתן לו כך מפורש בפ' כל הנשבעין.
